איך לא להתייאש ולהציב מטרות לעצמי

עודכן ב: 4 יונ 2019


האמת ישר לפנים

אני מודה שאני אוהבת להיות טובה. מקצוענות, זה אחד הערכים החשובים שאני מנסה ליישם במה שאני עושה. מילדות, זה מלווה אותי- לקפוץ פנימה לדברים חדשים ולהצליח לצוף מתחת לפני המים -בהצלחה. הייתי מאלו שבאוניברסיטה קראו את כל החומרים באנגלית ולא קניתי תקצירים וזה מתוך תפיסה כי הצלחה נובעת מעבודה והשקעה ומשם אני סומכת על עצמי שאצליח. ברב הפעמים בחיי התפיסה הזו נכונה לי ומביאה אותי למקומות מעניינים וטובים לי.


אתמול עשיתי משהו שדרש ממני לשים את תשומת הלב שלי על דברים שונים ממה שאני רגילה. התחלתי חוג חדש - כבר בשניות הראשונות שהגעתי זה היכה בי- הקבוצה אליה הצטרפתי (אפילו שקוראים לה קבוצה למתחילים) היא למעשה קבוצה של אנשים עם מיומנות וגיבוש שאני לא חלק מהם. הם טובים ממני - הרבה הרבה יותר טובים. הם כבר עושים את זה זמן לא מועט וביחד.

המורה אמרה לי קדימה, תתחילי בחימום... ומהר מאוד ראיתי את הקצב שלי ביחס לאחרים. הם עקפו אותי, הם לא התנשפו כמוני. תוך כדי, הבנתי כי אני חייבת לשים את הפוקוס פנימה- על מה היעדים שלי למפגש הזה ולהוריד את העיניים מאחרים ובעיקר להבין שאני צריכה לנצח את עצמי. בהתחלה זה היה קשה- לראות את הגב של כולם הולך ומתרחק ממני ועדיין לא לתת למחשבה- תפסיקי .. את לא מספיק טובה... ועוד פעם תפסיקי -לנהל את השיחה הפנימית שהתעוררה.

מה משפיע על שביעות הרצון שלנו?

החלטתי שזו תהיה בדיוק שעה מושלמת להרהר בשאלות אחרות- בשאלות של מטרות אל מול עצמנו. בלי לשים לב (או אולי כן במודעות) אנחנו תופסים את עצמנו כהשוואה שאנו מבצעים לאחרים. חוקרים קראו לזה - תורת ההשוואה החברתית ופותחה אי שם בשנות ה-50. השוואה שכזו מעצבת- איך אני תופס את עצמי ואיך אני מרגיש ביחס לעצמי ולמציאות כפי שהיא נראית לי. כלומר אנחנו מדרגים את התוצאות/היכולות שלנו ביחס לאחרים וזה משפיע על הרגש שלנו לגבי זה.

אם השגתי תוצאה-מה שיקבע במחשבה שלי האם אני רואה אותה כמו 5 או כמו 9 היא ההשוואה שאבצע ביחס לתוצאות של אחרים. כלומר, זה לא באמת מדד אובייקטיבי אלא סובייקטיב לגמרי- אני משווה את עצמי לסביבה שלי ולפי זה קובעת את דעתי על "התוצאה" וכמבן גם אם אני מרוצה או שלא. זה שיש לי רכב שנת 2013 זה טוב או לא? אז אסתכל ימינה ושמאלה- אם לכולם יש בגדול אותו שנתון סביר להניח שארגיש בסדר+, אם לכולם יש שנת 2017 ייתכן וארגיש שבמדד התוצאה אני רק 7 ואז כמובן יתלווה לזה רגש של אכזבה, קנאה, וכו'. תחשבו גם מה קורה לנו בבחינות- אם הממוצע של הכיתה 70 וקיבלנו 68 נחוש יותר רגועים- כי כולם ככה וגם אם לא אהבנו את ה-68 זה שאני בממוצע זה מרגיע ופחות קשה להכלה.

אתמול זה לא התחיל במקום חיובי... . תוך כדי שאני נושמת בכבדות ומלאת רחמים עצמיים על הקושי הבנתי כי כדי להמשיך בשלב הזה ולא להקשיב לצרחן הקטן שאמר- תעזבי (אם את לא בקבוצת הטובים תפרשי בשיא ...) אני צריכה פשוט לשאול את עצמי- מה תחשב הצלחה עבורי לפעם זו? בהתחשב בכל מכלול הדברים- מול עצמי- לא משנה ביחס לשאר פשוט תתעלמי מאחרים ותתכנסי פנימה- ונתתי לעצמי תשובה מאוד ברורה- להצליח לסיים את כל המשימות !

לשים את העיניים על המטרה שלך

ואיך כל הכאבים שלי קשורים לעולם האימון (חוץ מזה שהידיעה שגם לאחרים קשה מנחמת אותנו מעט...)? התשובה היא מטרות. מתאמן מגיע וקובע מטרה לעצמו בתהליך. המטרה היא שאפתנית, נראית רחוקה במידה מסויימת ואפילו מרובה ולא מושגת כאן ועכשיו. נו אז מה הבעיה ? אנחנו מתארים לעצמנו קצת התקדמות בקצב מסויים, יכולת להתמודד עם נושאים שונים. ואילו המפגש עם המציאות מעט אחר (הנה את אחרונה בקבוצה ורואה את הגב או לפעמים את העשן שהשאירו אחרים שעושים כמוך).

אחד הדברים הכי חשובים הוא היכולת שלנו להשקיט את הכל - כאילו להוריד ווליום של כל המסביב. על זה שקשה, על זה שהם יותר טובים ויש להם טכניקה או מיומנות שעוזרת להם ורק לשים את העיניים על המטרה שלי ולהתקדם לעברה. לאט יותר, פחות אלגנטי, יותר קשה אולי - אבל להמשיך ולנוע.

אני תמיד עובדת עם מתאמנים על ההצלחה שלהם ועוזרת להם לחגוג את מה שהשיגו בפועל- את המחוייבות והשינוי (אפילו המזערי ביותר) כי הכל נמדד ביחס לעצמם ולא ביחס לאחרים.

נזכרתי במשתתפת שהיתה לי לפני מספר שנים בקורס שהנחתי- כבר בהתחלה היא סיפרה על הקושי לעמוד מול אנשים ולדבר. היא הבינה כי קושי זה משפיע למעשה על הקידום שלה ורצתה לעשות משהו שישנה את המצב. ביעדי הביניים הגדרנו פעולות כמו- לדבר לפחות פעם אחת בפגישה, להציג נושא, או אפילו להביע עמדה שונה. זה היה תהליך איטי סיזיפי לעיתים- תהליך שבו היא לקחה על עצמה כל פעם מחדש לעשות משהו שאולי לאחרים היה נחשב זניח . יש אנשים שלא מפסיקים לדבר בישיבות שמבחינתם כל הזדמנות היא הטיימינג הנכון להביע עמדה ולבלוט. עבורה זה היה כל פעם אתגר חדש עד שהגענו לתוצאה שהציגה (ועוד בכך שהתנדבה) בסוף הקורס להציג נושא מסויים מול הקבוצה שהיתה בה חלק.

זה היה מעניין, כי לעיתים הסביבה מולה לא הבינה בכלל את האתגר שהיא רואה - וחלקם אף הביעו חוסר סבלנות "מה הבעיה בכלל לקום ולהגיד? איך את משווה את מה שהיא עושה למה שאני מתמודד איתו?" . מתברר שגם ביחס לפערים אנחנו עושים השוואה לאחרים. אני הייתי גאה בה ובמאמץ ולא שינו כל הקולות מסביב, כי מה שהיה חשוב זה הפער שהיא רואה ואילו צעדים היא מאמצת כדי להתרגל ולהביא משהו אחר מתוכה. וכן, בסוף היא הצליחה וכמה חודשים מסוף הקורס קודמה הלאה בארגון.

סוף טוב אבל כואב

חברה שדיברה איתי אתמול אחרי החוג שאלה: "נו איך היה?"- ואמרתי לה - קשה אבל מוצלח! קשה לא מול האחרים- אלא מול עצמי- מול הדיאלוג הפנימי. ברגע שהפכתי את השיחה הפנימית שלי לממוקדת בי, בהשגת מטרה שקבעתי לעצמי- תחושת ההצלחה היתה גדולה- וזו השורה התחתונה מבחינתי שכבר מכינה אותי לפעם הבאה.

והבוקר שאחרי? טוב הוא היה כואב למדי...


מחכים לכם עוד דברים מעניינים : בבלוג תוכלו גם למצוא פוסט על שינוי והתמודדות

#שינוי #התפתחות